כתבה שכתבנו בגליון מיוחד של ידיעות אחרונות ליום העצמאות 2011

מכונית הסוסיתא, דוכני מפעל הפיס, מתקני שעשועים בגנים ציבוריים וספסלי רחוב – כולם יוצרו כאן מפיברגלס במהלך שנות ה־70 וה־80. כך השפיע החומר הזמין, החזק וחסר האיכויות הפואטיות על פני הסביבה בישראל, ומה ניתן ללמוד מהסיפור כיום על היחסים שיש לכונן בין רעיון למשאב ובין מעצב לתעשיין

בשנות ה־60, בזמן שאיטליה מבססת מחדש – לראשונה מאז ימי הרנסאנס – את מעמדה כמובילת עיצוב, התעשיה בישראל עדיין בחיתוליה. משרד העיצוב התעשייתי הישראלי הראשון ( IPDO ) שהוקם ב־1956 בכספי הסיוע האמריקאי כבר מספיק לסגור את שעריו עקב סכסוך בין המעצבים לספונסר הממשלתי. סגירת המשרד מעידה יותר מכל על תחילת מערכת היחסים המורכבת שתתבסס כאן לאורך השנים בין התעשייה למעצבים. עשור מאוחר יותר, ב־1966, יתעד את המצב ארתור גולדריך, ממקימי המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל: "מעצב המוצר בישראל מעולם לא היה נחוץ כל כך ועם זאת בלתי מנוצל כל כך. התעשיה שלנו, כדי להשתחרר מקפאונה ולקום לתחיה, חייבת לשנות את יחסה הנוכחי לעיצוב".

נדמה שגלגל ההצלה הראשון שנזרק אל עבר תעשיית העיצוב הישראלית לא היה שיקום מעמדו של המעצב, או ההכרה ביכולותיו, אלא דווקא השימוש בחומר חדש, הפיברגלס, שנולד בכלל בתעשיית הסירות.

אנחנו כבר בשנות ה־70 וסביב היומרה לייצר רכב ישראלי התעוררו ספקות ואינסוף בדיחות על הגמלים שיאכלו את מכסה המנוע. הסיבה: המכונית יוצרה מפוליאסטר משוריין בסיבי זכוכית – המינוח המקצועי לשם העממי פיברגלס. לא ברור האם הגמלים אוהבים את השילוב המוזר, אבל אין ספק כי החומר שפותח באנגליה במלחמת העולם השנייה שינה את פני העיצוב בישראל של אחרי מלחמת יום הכיפורים.

דווקא חומר זה, ששימש במקור לבניית סירות, איפשר למעצבים ליצור עיצוב מקורי ישראלי והתאים לצרכים של החברה והסביבה. הסיבה: הפיברגלס הוא חומר סינתטי עמיד וזמין, פשוט לעיבוד, גמיש לעיצוב, אינו דורש חכמת ידיים העוברת בקרב אנשי תעשייה מדור לדור, קל לאלתר בו ולתקן טעויות, בקיצור – חומר חסר איכויות פואטיות או מטענים תרבותיים, אידאלי לעיצוב וייצור מקומיים, וכך משאיר הרבה מקום ליוזמה, יצירתיות ורעיונות.

מהמוסכים והכבישים מצא הפיברגלס את דרכו לגני השעשועים, לרווחת הילדים שהחלו לטפס על מתקני משחק ציבוריים מפיברגלס, וכבר לא נאלצו לחטוף כוויות ממתקני המתכת הלוהטים בשמש הישראלית.

בני רוזן איש חינוך מקיבוץ אפיקים נהג להגיע למפעל הפיברגלס בחמדיה לתקן קיאקים. במפעל שנקרא "ענבר" יצרו סירות, מצופים, ומוצרים שונים שאפיינו את סביבת הכנרת והחקלאות בה. בתחילה הציע רוזן לאנשי "ענבר" לייצר ברכות מים עבור ילדי הקיבוצים. בהמשך החליט רוזן לייצר מתקני משחק שאת צורתם אילתר מתבניות קיימות וחלקים שאסף. "הקו המנחה את תכנון מגרשי המשחקים שלו", נכתב בכתבה פרסומית במגזין מקצועי משנות ה־70, "הוא הרצון לתת לילד אפשרות לחנך עצמו לקראת הנאה אסתטית, תוך כדי משחק באלמנטים המציעים לו כיווני התפתחות ועיצוב שונים". שימו לב למודעות המופגנת כבר אז לחשיבותם של עיצוב טוב וסביבה אסתטית להתפתחותו וחינוכו של הילד. מרשים גם היחס לחשיבות של עיצוב במרחב ציבורי, כל זאת תוך מתן מלוא הקרדיט למעצב המזוהה עם המוצר.

ביוזמה אישית, ובזכות מעשה עיצוב אותנטי התואם להפליא לצרכים ולמאפיינים של הסביבה בה חי, הוביל רוזן את חברת ענבר מחמדיה לחולל שינוי גדול, כלכלי ותדמיתי. החברה שינתה את שמה ל"ענבר לטף" ואח"כ ל"ענטף". בשנת 1972, ביריד אדם ומעונו, כיכבו מתקני השעשועים של "ענטף", ורק לשם הנוסטלגיה נזכיר כי מחיריהם נעו מ־210 לירות ל"מגלשת ננס" ועד 630 לירות ל"איגלו אסקימוסי" ו־900 לירות לביתן כדורי גדול.

התערבות משמעותית נוספת בעיצוב המרחב הציבורי בשנות ה־70 התרחשה בעקבות יוזמה של המועצה לארץ ישראל יפה, שבראשה עמדה אז הגברת אורה הרצוג. המועצה יזמה תחרות לעיצוב פני הרחוב, בראשות ועדת שופטים שכללה אמנים, מעצבים, ואדריכלים מכירים, בינהם האדריכלית דורה גד. הכוונה הייתה לחולל שינוי ברמת הטעם של הציבור הרחב ובגישת הרשויות לריהוט הרחוב. מבין ההצעות שהגיעו לתחרות נבחרו המוצרים הטובים ביותר ועלו לשלבי יישום סופיים. בסופו של תהליך זכינו להעביר שנים רבות במחיצת המוצרים שזכו בתחרות, ושליוו אותנו לאורך שנים ברחוב הישראלי. כך למשל, ספסל פיברגלס של הפסל ישראל הדני, פחי אשפה של האדריכל דוד דה מאיו, עשויים אף הם מפיברגלס, וגולת הכותרת – מבנה הפיברגלס הייחודי המזוהה כיום עם דוכני מפעל הפיס.

סיפורו של דוכן מפעל הפיס, שהפך לאייקון ישראלי מתחיל גם הוא ביוזמה פרטית של האדריכל צבי לישר, שעסק, עוד לפני ההכרזה על התחרות, בפיתוח מבנה גיאומטרי שיתאים לבנייה בפיברגלס. בגרסאות הראשונות היה הביתן גדול יותר ותוכנן לשמש כתחנת מוניות או כדוכן פרחים. בסופה של התחרות נמצא סוף־סוף היעוד ההולם למבנה הייחודי, כאשר בשנת 1976 חיפשו בהנהלת מפעל הפיס מבנה שיחליף את 425 דוכני מפעל הפיס ברחבי המדינה. הביתן הראשון שעיצב הארכיטקט צבי לישר מפיברגלס הוצב ברחוב מוגרבי בתל־אביב.

הפיברגלס, כאחיו לפניו ואחריו, הלך בדרך כל חומר, כאשר באמצע שנות ה־80 סר חינו והוא הוחלף בחומרים אחרים. גם טכנולוגיות חדשות יותר נכנסו לשימוש וייצור הדוכנים מפיברגלס פחת. יחד עם זאת, למרות שב־15 השנים האחרונות מיוצרים דוכני מפעל הפיס מאלומיניום, נשמרה צורתם האייקונית כפי שהוטבעה בשעתו בתערובת הפוליאסטר והזכוכית האנגלית.

כל תקופה מאופיינת בשימוש בחומרים ובטכנולוגיות זמינים וחדשים, שיאפשרו למעצבים למתוח את גבולות החומר לטובת חופש יצירתי והשפעה על הסביבה. בשנות ה־70 זה היה פיברגלס, בשנות ה־90 זו טכנולוגיית חיתוכי הלייזר ובשנות ה־2000 שימוש בהדפסות תלת־ממדיות. יחד עם זאת, עצוב להיווכח שלמרות המעבר לחומרים מתוחכמים, למרות השיפור בטכניקה, למרות הנסיקה במספר המעצבים הפועלים בישראל וההתקדמות המוכחת של יכולות העיצוב, פסיקתו ההיא של גולדרייך לגבי תחום העיצוב בישראל, עדיין נכונה מתמיד. כדי לשנות את המציאות של תחום העיצוב בישראל לא מספיק להתקדם אל החומרים המפותחים והמתקדמים ביותר ואל הטכנולוגיות הנחשקות מכל. כדי לשנות גם את הרוח ולא רק את החומר – על התעשייה להפוך את היחס שהיא מפגינה כלפי תחום העיצוב ולהתחיל לתת לו יד במקום לשים לו רגליים.