כתבה שכתבנו במגזין "את".

בין חדשות משבוע העיצוב בשטוקהולם לרהיטי קרח מפוסלים מארצות הברית, אפשר לראות ב"דיזיין בום", אתר העיצוב הבינלאומי, אחד ממקומות המפגש המרכזיים של קהילת העיצוב העולמית, עבודות חדשות של STUDIO REDDISH. לאחרונה הציג הסטודיו בתערוכת העיצוב הקבוצתית שאוצרת מיה דבש בגלריית החווה בחולון תחת הכותרת "הישרדות", את "גולם" - פסלון עשוי מאדמה, שעוצב בהשראת המיתוס המאגי של הגולם מפראג. הסיפור המסתורי של דמות הבוץ שנוצרה על ידי המהר"ל מפראג וקיבלה ממנו כוחות כדי להגן על הקהילה, מצוטט רבות באמנות ובקולנוע, כנראה בגלל הקרבה שלו אל גבול הדמדומים בין חי לדומם.

את סטודיו רדיש הקימו נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן ב-2002. כשהם מספרים על האהבה שלהם לחפצים, על התשוקה להפיח בהם חיים משלהם, נראה שאין דבר יותר טבעי עבורם מליצור את העבודה "גולם". על עבודותיהם הם מדברים בגוף שלישי, אך לא מתוך תחושה של ריחוק, אלא מתוך ההרגשה שלהם שברגע שהן גמורות, יוצאות העבודות משליטתם, הופכות לישויות עצמאיות, בעלות חיים משלהן, אופי ונוכחות. כך גם כאשר פונים אליהם מהעיתונות ומבקשים תמונות של העבודות ולא שלהם, הם מבינים – "כי הן מעניינות, לא אנחנו. כאשר שואלים אותנו איזה מוצר אנחנו הכי אוהבים, אנחנו מרגישים לא נוח להעליב מישהו".

שטיינבוק ופרידמן מעולם לא ניסו להגדיר קו מנחה אחד שיאפיין את מכלול היצירה שלהם, אך ישנו מניע שמשותף לעבודותיהם: "אנחנו משתמשים הרבה בre-use- (שימוש חדש בחפץ קיים – ה.ק), לאו דווקא מתוך גישה אקולוגית, אלא מתוך האמפטיה שלנו לחפצים. כאשר אנחנו מעצבים, אנחנו משתדלים לגרום לחפצים להרגיש טוב עם עצמם. גם כשמייצרים גוף תאורה או חפץ חדש לגמרי, אנחנו רוצים שיהיו לו סממנים, אפיונים שהחפץ יהיה גאה בהם, שיצא לעולם עם ביטחון עצמי, שירגיש טוב בסביבה בה הוא נמצא".

הגולם, מספר פרידמן, שפיסל את האבטיפוס של העבודה, נוצר כתגובה למה שקורה בענף בובות המעצבים. "בהתחלה הנושא תפס תאוצה והיה אלטרנטיבי ומוקפד. פתאום זה הפך לשטף של מוצרי פלסטיק, והכל נראה אותו דבר, כאילו כולם נולדו בטאיוון. הייתה תחושה שצריך לייצר משהו מהתרבות שלנו שמתכלה ומאוד מפרה. הגולם נראה קצת כמו דמות ה'יהודי הקטן', ומה שמסוכן ומעניין בו, שאי אפשר לשלוט באופן מוחלט בייצור, כי הוא תמיד יוצא אחרת מהתבנית".

פרידמן ושטיינבוק מחלקים בובות גולם לאנשים שהם אוהבים, ו"שותלים" אותן במקומות שהם אוהבים, כמו גרפיטי תלת מימדי שמשתלב בסביבה. "שמנו אותם בכל מיני פינות. חלקם נעלמו, חלקם עדיין נמצאים, ואנשים לפעמים אומרים לנו שגילו גולם במקום מסוים. בתערוכה אנחנו מציגים מקבץ של גלמים, עשויים סוגי חול שונים. יצרנו צבא של גלמים".

שטיינבוק ופרידמן הם בני זוג בעבודה ובחיים. הם הכירו בלימודי העיצוב במכון האקדמי-טכנולוגי בחולון, הגישו במשותף את פרויקט הגמר, והפכו לזוג בחיים. הם גרים במושב סיתריה, עובדים בסטודיו
הצמוד לבית. לצד העבודות העצמאיות של הסטודיו הם מציעים שירותי עיצוב תעשייתי לחברות, ושטיינבוק גם מלמדת בחוג לעיצוב במכון בחולון. "אנשים חושבים שזה מאתגר וקשה לעבוד בזוג", היא אומרת, "אבל אנחנו לא מרגישים כך. זה עניין של התאמה, בפוקס אנחנו מסתדרים טוב. הטעם שלנו מאוד דומה. פעם נתנו לנו לעיין בספר עב כרס עם עבודות עיצוב. שנינו בחרנו את אותה עבודה, למרות שלפעמים הסיבות והדרך מאוד שונות".

- כיצד עובדים שני יוצרים דעתניים ובעלי אמירה בזוג?

פרידמן: "התהליך זורם בצורה לא מתוכננת. לפעמים חושבים לחוד ואז נפגשים ומתפצלים, לפעמים אחד בא עם רעיון והשני מפתח, ואז הראשון עושה 'פיין טיונינג', לפעמים אנחנו חושבים ביחד".

שטיינבוק: "כזוג, ברור לנו שהמטרה משותפת, להבדיל מזוגות שהם רק שותפים ליצירה ויכולות להם להיות מטרות שונות. לכן מאוד נוח להיות ישירים בלי לחסוך במילים, כי זה לטובת העניין".

מאז שהחלו לעבוד יחד הספיקו רדיש להופיע בתערוכות רבות בארץ ובעולם, להופיע עם עבודותיהם במגזיני עיצוב מהחשובים בתחום כמו "אוטגונו" האיטלקי, ולזכות בפרסים יוקרתיים. השנה הם זכו בפעם הרביעית בפרס משרד התמ"ת, בקטגוריית ריהוט ותאורה, על מנורת השולחן "לואי 900". לואי 900 עשויה מרגלי רהיטים עתיקים מתקופות שונות ומקורות שונים, ומספר פעולות פשוטות הופכת כל רגל עתיקה לגוף תאורה עכשווי. "התחושה היא שהיסטוריה של אובייקט זה חומר גלם שאפשר לעבוד איתו", אומר פרידמן. את הרגליים של המנורות כמעט ולא שיפצו, את השריטות וה"צלקות" השאירו וצבעו כמו שהן בשחור, ובאזורי החיתוך של המשור השאירו את העץ חשוף ולא צבוע, כדי להזכיר מהיכן הרגליים הגיעו.

"בשימוש בחפצים ישנים אנחנו מנסים להחזיר לאור הזרקורים את הסיפור שהחפצים מספרים. הם היו בכל כך הרבה מקומות. זה כמו קריאה בכף יד: לכל שריטה יש משמעות מאירוע". עם זאת, המוצרים של רדיש חדשים, מקוריים ומפתיעים, ואינם נראים כמו רסטורציה של מוצרים שכבר נראו. הפרשנות שלהם מציעה שפה העכשווית, היא נקייה ומינימליסטית. "ברהיטים של פעם ישנן טכנולוגיות שלא משתמשים בהן יותר. כיום זה נראה מאוד מוגזם, עם הרבה פרטים וגילופים. את תשומת הלב שהושקעה בעבר במוצר אחד, אפשר היום לפזר ב20- מוצרים".

"לואי 900" נחשף לראשונה בשנה שעברה בתערוכת זוכי פרס משרד החינוך והתרבות לשנת 2007, שהתקיימה במוזיאון חיפה. "הזכייה בפרס משרד התרבות מאוד חשובה בעינינו, לא רק ברמה האישית. אנחנו מאוד שמחים גם עם קולגות שזכו. לא קל להיות יצרן של תרבות, ומשמח לראות שבמדינה מעריכים את זה. כמייצרי תרבות זה מאוד מספק לזכות. זו זכייה על שנים של עשייה, ולא על מוצר אחד".

בתערוכה בחיפה בחרו רדיש לא להציג את המוצרים שזיכו אותם בפרס, אלא סדרת פריטים חדשים. את הקרדיט לבחירה הזו הם נותנים לאוצרות, תמי כץ פריימן וטל יחס, שנתנו להם את החופש והחלל המתאים להציג את העבודות. בין הפריטים היו שולחן ושרפרף ביציקת אלומניום, המבוססת על תהליך ידני של גילוף בקלקר. על אף שהתהליך זהה, ליבת הקלקר של התבנית מפוסלת בכל פעם מחדש ונמסה עם כל יציקה, וכך כל שרפרף שונה מרעהו. התהליך הזה הוא המשך בקנה מידה גדול לתהליך שפיתחו כאשר עיצבו תכשיט לתערוכה "זהב שחוט" (אוצרת: דגנית שוקן) שהתקיימה במוזיאון ארץ ישראל ב-2005.

שטיינבוק: "לקחנו חומר יומיומי, קלקר, ושמנו אותו במרכז. מאוד אהבנו את העושר של החומר, ומאוד
נהננו מהעבודה איתו. עברו כמה שנים, התחשק לנו לעלות בקנה מידה, והחלטנו לייצר שרפרפים ושולחנות קטנים שיהיו עדיין פרקטיים. באותה טכנולוגיה עיצבו ויצרו גם סדרת ארנבונים שקראו לה Watership, על שם ספרו המפורסם של ריצ'ארד אדאמס "גבעת ווטרשיפ". "הסדרה היא מעין השתטות בהשראת אוסף הארנבונים הלבנים שיש לנעמה", מספר פרידמן. "לכן צבענו אותם בלבן. הכי הגיוני להחזיר אותם לצבע הלבן של הקלקר, אבל מכיוון שיצאו חמודים מדי, שייפנו כל מיני חלקים, שלא יצאו מושלמים".

החיבה של שטיינבוק ופרידמן לחפצים באה לידי ביטוי גם באוספים שלהם. שטיינבוק מגדירה את עצמה
כאוספת, ואת פרידמן כאספן ממש. "עידן אוסף כל מה שמעניין. חפצים מכל הסוגים, הכל, בעיקר חפצים
שיוצרו בארץ. אריזות ישנות, שנות טובות, משחקי קופסה, דברים שיש מאחוריהם מטען". פרידמן:"הייתה תקופה בארץ שניסו ליצור זהות מקומית בשנות ה50-30-. זו שפה שמשלבת ארכיאולוגיה עם הישראלי החדש. מוסד שהיה בעבר ונסגר, או ארגון – זה מדליק אותי שיש לו נציגות בבית שלי".

- האם החפצים שאתם אוספים מעוררים השראה לפרויקטים חדשים?

"אולי זה קיים, אבל לא במודע", אומרת שטיינבוק. "סיפורים בכלל הם מעוררי השראה, חפצים עם סיפורים. זה יכול להיות למשל מפית שסבתא אהבה ורקמה כשהיתה בהריון. מתוך זה אפשר לצאת למוצר". פרידמן: "דברים קטנים מעוררי השראה. הרעיון הוא לבודד תהליך קטן שקורה, לא לתפוס עליו בעלות, אלא לרצות להיות חלק ממנו, ואז כשמוציאים את הדברים מהקשרם, נוצר עניין".

כך, למשל, עיצבו את "שולחן הבלרינה" בעקבות התבוננות בסליל הקטן במכונת התפירה שבה הם משתמשים. הם גילו, שכאשר ממלאים את הסליל בסיבוב, החוט נתקע לפעמים במקום אחד ונוצרת סילואטה צורנית. "הבנו שאפשר לייצר סליל צורני, מלופף, בתהליך שהוא למעשה הפוך מחריטה. אילתרנו מחרטה איטית וליפפנו חוט.
המחרטה אומרת ומכתיבה חלק מהצורה, השולחן עצמו הוא מן היקש תרבותי – אנשים מבינים שזה שולחן עם רגל חרוטה, ובהתבוננות נוספת מבינים את הקפיצה המחשבתית".

"כיסא האמבטיה", חלק מעבודת הגמר שלהם בחוג לעיצוב תעשייתי במכון האקדמי טכנולוגי חולון, הוא
דוגמא טובה נוספת לסוויץ' כזה ולהוצאת דברים מהקשרם. "הישיבה באמבטיה כל-כך נוחה, ישנו מאמץ גדול לייצר אמבטיות, שאחר-כך נזרקות. החלטנו לייצר מאמבטיה כורסא לסלון. חשבנו שכך יהיה אפשר לדעת אם רעיונות טובים באים גם כשיושבים בתוך אמבטיה בסלון".

- אילו מוצרים שעיצבתם אתם אוהבים או קשורים אליהם במיוחד?

"הדברים החדשים מאוד מרגשים, אבל מחמיא שגם אחרי שבע שנים עדיין ישנה התעניינות במוצר. כמו שיר של כוורת שנותנים לו את הכבוד. אנשים, למשל, מתים על כיסא האמבטיה, ואנחנו אומרים – איזה מלך, הוא משתבח מעצמו. או שמלת הפיקניק שעיצבנו לפני שנים לתחרות ביפן שעסקה באוכל. בזמנו נראה היה שלא הבינו אותה בכלל, אבל אנחנו אהבו אותה מאוד. פתאום, בשנה האחרונה, יש בה הרבה התעניינות".

-היכן אתם רואים את עצמכם בעוד חמש שנים?

"מאוד נשמח לעבוד עם חברות בחו"ל. בארץ יש מעט יצרנים בתחומי הריהוט והתאורה שמעניינים אותנו. היינו רוצים לעבוד בשיתופי פעולה מעבר לגבולות הארץ, עם חברות שמקדשות תהליכי פיתוח ונותנות להם מספיק זמן. אבל הישראלים לומדים מהר, אז אולי גם בארץ זה יקרה".

הפריצה המשמעותית של רדיש להכרה בחו"ל קרתה בעקבות זכייתם בIMM-, תערוכת העיצוב השנתית הגדולה הנערכת בקלן, בשנת 2006. "יקוזה", שולחן העץ עם הקעקוע הדיגיטלי פרי עיצובם זכה בפרס החדשנות בעיצוב, בתחרות inspired by cologne."התערוכה בקלן היא המתחרה של הפיירה במילנו. גם בה ההיי-לייט הוא החלק של המעצבים הצעירים. מתקיימת תחרות כללית של מעצבים ואחת הקטגוריות היא של הצעירים". מבחינתם, עצם ההגעה לשלב הגמר וההזמנה להציג בתערוכה כבר היו מעל ומעבר. הזכייה במקום הראשון הייתה הפתעה גמורה. "בקטגוריות אחרות באותה תחרות זכו קונסטנטין גרצ'יץ ועוד רבים וטובים. קיבלנו פרס כספי ופסלון, הייתה התעניינות ומסיבת עתונאים. בין השופטים היו העורכת הראשית של דומוס, יו"ר המועצה הגרמנית לעיצוב ופאנל שכלל את המעצבים הכי מפורסמים". הזכייה פתחה את הצוהר לפרסום בעולם, מאז פנו אליהם כמעט מכל מגזין אפשרי, והם הוזמנו להשתתף בתערוכות בינלאומיות נוספות, כמו התערוכה של קרן אאידה במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. "שם גילינו שיש צרכנים של אומנות דקורטיבית, ולאחרונה גם של עיצוב, שמוכנים לקנות עבודות בסכומים מטורפים".

"כאשר מציגים ומשתתפים באירועים בחו"ל, העולם פתאום נראה יותר קטן. כשעובדים בישראל, מרגישים זנוחים ונידחים, חושבים 'יו, מי יודע מה קורה עכשו בשוייץ!'. ואז מגלים שזה לא משנה, הגבולות פתוחים. ברור שיש הבדלים, אבל הם לא כל כך מורגשים. גם שם המעצבים מחפשים עבודה. מי שמאוד מוצלח, ימצא עבודה בקלות רבה יותר. אבל כאן צריך ליהיות סופר סופר מוצלח כדי להצליח".