בגליון "דה מרקר וומן" במרץ 2009, התפרסמה כתבה בת עשרה עמודים על הנשים המשפיעות באמנות הישראלית. בפרוייקט מצולמות ומרואיינות כ-20 נשים הנושאות במגוון תפקידים משפיעים בשדה האמנות בארץ: אוצרות עצמאיות, אוצרות של אוספים פרטיים, אוצרות של מוזיאונים, מנהלות מוזיאונים, מבקרת אמנות, מנהלות גלריות, בעלות גלריות, חלקן גלריות אלטרנטיביות, יו"ר בית מכירות פומביות חשוב, אמנית, עורכות כתבי עת, ומנהלת אמנותית של עמותה.

במקביל לטקסט השוטף של שני שילה, הכתבת, קיבלה כל אחת מהנשים משבצת ובה תמצית פועלה, והאני מאמין שלה.
ואיזו כותרת ניתנה לפרוייקט?
"אוצרת בית"
משחק מילים בסגנון מוספי הספורט, שחוץ מלשעשע לרגע את מי ששלף אותו, מרמז על מקומן הטבעי הנשים.
אבל, לא אטפל לכותרת האומללה, ידוע שלא תמיד קיים קשר בין הכותרת שנקבעת על ידי העורך (במקרה זה עורכת) לבין המסר של הכתבה והכוונות של הכתב.

מיד בהמשך, כותרת המשנה כבר מרמזת על מטאפורה נוספת וטעונה יותר שמאמצת הכתבת: על פי התזה המוצגת בכתבה, הנשים שמרואיינות בפרוייקט הן בעצם גלגול עכשווי של מושג אשת האמן:
…"מאחורי כל אמן עומדת אשה- אבל כיום לא מדובר רק באשת האמן המסורתית, אלא באוצרת שמעניקה לאמן טיפול אישי ואוזן קשבת, ומקשרת בינו לבין השוק".
היא ממשיכה את תיאור התהליך אבולציוני:

 …"וכאן לא נגמר הכיבוש הנשי, שכן גם הגלריות החשובות וכמה מהמוזיאונים הגדולים מנווטים בידי אלה שעד לאחרונה היו רק מודלים לרישום".

 כל כך הרבה סטריאוטיפים וביטויים טעונים במשפט אחד. 
והכתבת ממשיכה להסביר:
 … "יש מי שמאמינים שעבודת האוצרות היא גלגול המודרני של התפקיד הותיק… הפונקציה של אשת האמן דורשת תכונות המיוחסות לרוב לנשים, כמו אוזן קשבת, תמיכה וטיפול מסור, שתמורתם נהנו הנשים שלצד האמנים הגדולים מהקירבה לעשיה המרתקת"…
 
ובהמשך מסתבכת קצת עם עובדות שדוקא לא מסתדרות כל כך עם תאוריית "אשת האמן":
 
…"רק בשנות ה-70 צצו נשים שהפכו לאמניות משמעותיות… בעוד שבקרב היוצרים יש חלוקה מגדרית כמעט שווה, הנשים הן אלה שמפעילות את רוב המנגנון המלווה את האמנות"…
 
אז מי יטפל באמניות המהוות מחצית מציבור האמנים?
 
"הנוכחות הגדולה של נשים בתחום (האוצרות, ניהול וכו')… היא במידה רבה שיקוף של רמת ההכנסה הנמוכה המאפיינת מקצוע זה בישראל"…
הנה סיבה.  אולי המשכורות הנמוכות בתחום הן התשובה הפשוטה והקצרה לאיוש רוב התפקידים על ידי נשים, אולי אין צורך בתאורית "אשת האמן"?
 
הכתבה, כאמור, עוסקת במגוון נשים, בעלות תפקידים שונים ומשונים בגופים גדולים וקטנים, ממוסדים פרטיים או אלטנרטיביים. מדובר בנשים שעוסקות במגוון פעולות- מנהלות ומפיקות, אוצרות קונות ומוכרות, סוגרות עסקאות, יוצרות, מבקרות, עורכות, כותבות.
אך במסגרת מאמץ פלקאטי לתחום את הסיפור למסגרת של תופעה, נעשה שימוש במטאפורה הדרמטית של תפקיד "אשת האמן". על אף שהמושג טעון מסעיר ורומנטי, השימוש בו ממקם את "הנשים המשפיעות באמנות הישראלית", בתוך שבלונה שטוחה ושולית. 
כשקראתי את הכתבה, לא יכולתי שלא להיזכר באמנית הקרמיקאית, הדס רוזנברג-ניר, ראיינתי אותה למגזין העיצוב של "את", לרגל זכייתה בפרס "אנדי" היוקרתי ב-2006, הנה הקטע מהכתבה שמדבר על המושג "אשת האמן" ביצירתה של רוזנברג-ניר:                                                                …"מלבד ההתמודדויות הטכניות חווה רוזנברג-ניר כאומנית התמודדות יומיומית עםהיותה אמנית אישה. עבודותיה טעונות רעיונות חברתיים בינהן ביקורת נוקבת למצב חוסרהסימטריה וחוסר הצדק לנשים יוצרות. לטענתה, "יוצר נשוי ליצירה שלו, לעומתו אישהנשואה לבעל ולילדים. מעבר לקשיים הפיזיים בתמרון זוהי פגיעה חזקה בריכוז. נשיםשמרגישות צורך לפתח ולהגשים את עצמן מוצאות את עצמן בטירוף, לאמנים גברים יש את"אשת האמן"".

באותה נשימה שהיא מספרת שהיא"הולכת לעשות ואזה"היא גם כותבת על אותולוח קרמי ש"אשתו של מאירוביץ תלתה לו תמונה",היא מתכוונת ליהודית הנדל, אשתו של הצייר צבי מאירוביץ, שספרה האוטוביוגרפי "הכוח האחר" תיאר את חייה כאשתאמן.

חלק מהעבודות בתערוכה סופגות את השראתן מתולדות האומנות והספרות, ביניהן יצירותנוספות שעסקו במושג "אשת האמן". למשל ב"האמן ומרגריטה" של בולגקוב, מתוארת "אשתאמן" קלאסית, כנושאת כלים, תומכת, מעריצה, עפר לרגליו אשר יופיה ומסירותה אמוריםלהאיר ולהאדיר את כשרונו ויצירתו. רוזנברג-ניר טוענת שרק אישה יכולה לתפקד כ"אשתאמן" כזו, שכן נשים חונכו מילדות לטפל בעוד גברים חונכו כך שלעולם לא יוכלו לוותרעל עצמם.

הדס עובדת בסטודיו שלה שנמצא בביתה, היא דאגה שיהיה לה את"החדר משלה"ויש לה משפחה תומכת ומפרגנת, אך היא טוענת שזה לא מספיק, ושואלת בהומור מריר"איפה את אשת האמן שלי" ?