כתבה שכתבנו עבור מגזין "את".

לפני שנתיים, אחרי נוה-צדק ומתחם נגה, עבר המעצב סמי די ליפו. כאן, בלב עג'מי, בבית שנבנה ב-1890, הוא גר עם בן-זוגו והמנהל העיסקי של הסטודיו שלו, יוחאי ברק. הדירה השכורה, 140 מ"ר, בעלת ארבעה חדרים מרווחים ומטבח גדול. התקרה גבוהה, הפתחים רחבים, אריחים מעוטרים, מקוריים ומשוחזרים מרכיבים את הרצפה, וחלונות תכולים פותחים את הבית לרווחה. ועל אף שהרימו כאן בשנה האחרונה בית גבוה בקו הכי קרוב לים, עדיין יש חלון שמשקיף לכחול הים-תיכוני.

"אני, אישית, תל אביבי, גדלתי בתל אביב, אני צריך את העיר", מספר סמי על המעבר ליפו, "אבל שנינו רצינו שקט ואויר, ולגור בדירה גדולה במחיר שווה, בתל אביב אין דירות כאלו. בתל אביב אין אויר, המגדלים יהפכו את נוה צדק לכבשן, כאן יש שקט, שומעים תרנגולות"
 
"המעבר ליפו זה תהליך" ממשיך יוחאי, "בהתחלה זה היה מאוד מורכב, הסתובבתי ברחוב והרגשתי שאני כואב בעין לשכנים, הרגשתי מתנחל. יש כאן תהליך בעייתי שקורה בגלל כוחות השוק, זה תהליך שקורה בכל העולם, אבל אני מרגיש אשם. אני חי במקום שאני מיעוט בו ואני משלים עם זה. לאט לאט יותר אנשים אומרים שלום ברחוב, אני לא אוהב לגור במקום שבו כולם מהדהדים ומשקפים אותי, אותו חתך סוציו אקונומי".
 
סמי:" לא מזמן היינו באיזור כפר שמריהו, רשפון, אמרתי ליוחאי כאן היה נחמד ונוח לגור, וכשחזרנו הביתה אמרתי שלמרות הכל – פה!. שם אין אנשים ברחוב, אנשים נמצאים מאחורי החומות.
כשהגעתי לנוה צדק לפני 13 שנה, ב-'96, התחושה היתה שאי אפשר לגדל שם ילדים, לא היו גנים, היו רק זקנים, בתודעה זה היה עדיין מקום של סמים וזונות, היום זה מקום מדהים לגדל ילדים, כאן אני מסתובב בבוקר עם אושו, הכלב שלנו, ויש אינטראקציה עם אנשים. אני מכיר את האנשים עם הילדים, יש יותר גנים מעורבים, יהודי-נוצרי-מוסלמי".
עניין הילדים הוא נושא חם שסמי ויוחאי מדסקסים בינהם בתקופה זו "אני הייתי רוצה שהילדים שלנו יגדלו כאן, בין ערבים, שילמדו שפה שניה ערבית, זו הדרך הנכונה לקומוניקציה עם ערבים, אני מצטער שכילד לא היתה לי את ההבנה וההשכלה ללמוד ערבית בשיעורי ערבית. לא שאנגלית וצרפתית זה לא חשוב… רב תרבותיות זה השחור החדש, המעבר ליפו היה לבדוק אם יהיה לנו נכון לקנות פה גם".

אחרי שסיים לימודי עיצוב תעשייתי ועיצוב פנים במרכז הטכנולוגי בחולון, גילה סמי באקראי את הקרמיקה, בסטודיו של מי שהיה בן זוגו אז. "זה סחף אותי" מספר סמי, "דבר גרר דבר, שנתיים ראשונות עסקתי בלחקור צורה וחומר, אבל תוך כדי היתה דרישה למוצרים והייתי חייב לייצר. בטיים אאוט כתבו אז "התלמיד עלה על מורו".
יוחאי ברק וסמי די הכירו לפני כחמש שנים, ובתוך כמה חדשים יוחאי הפך למנהל הסטודיו.

-איך זה עובד?
"עם יוחאי אין תחרות, יש השלמה" מסביר סמי, "לקח לנו שנה להגדיר את התפקיד, ידענו מה אנחנו רוצים שכל אחד יעשה, לפני כן עשיתי את הכל לבד, היום אני לא יודע איך אפשר לעשות את זה. יוחאי לא הבין איך עשיתי את זה, לייצר, למכור, לשווק, לנהל, קשר עם לקוחות, ג'אגלינג בלתי אפשרי, למרות הכל זה התקדם, בזכות המוצר",
"בזכות המעצב של המוצר!" מוסיף ברק, "מהצד של סמי זה היה ללמוד לשחרר, לפנות מקום, סמי הוא טוטאלי", "טוטאליטארי!" מחזק סמי.
ברק למד אדריכלות בסדנא לעיצוב, אח"כ נסע להמשיך ללמוד בצרפת והבין שאדריכלות זה לא בשבילו. ד"ר אתי חגי, בעלת חברה ליעוץ ארגוני, הציעה לו לבוא לעבוד איתה, אז כבר הכיר את סמי כמה חדשים, "היא אמרה: "בוא תעבוד איתי, תלמד את המקצוע ואז תנהל את סמי די"" נזכר ברק.
העבודה במתכונת החדשה, בה ברק אחראי על הניהול והשיווק של המותג סמי די, מאפשרת לסמי להתפנות כל כולו לעבודת העיצוב ולעבודה בחומר.

- כל המוצרים עוברים תחת ידיו של סמי?
 "זה סווט-שופ של אדם אחד, בלי עובדים " מספר סמי. "היום אני מאוד מהיר ומאוד מיומן, היתה תקופה שהיו לי שבעה עובדים, כולם עובדי ייצור, זו היתה בעיה, הבנתי ש- One man show, מתקדם יותר טוב עבורי, זה בדוק מספרית, ההספק יותר גבוה, פחות טעויות  בדרך. עוד החלטה ארגונית מהזמן האחרון, היא למכור את המוצרים רק בחנות שלי, בעבר הייתי מפזר בחנויות בארץ ובחו"ל, אבל הבנתי שהאחרים מתחלקים איתי ברווחים".
 
- בשנים האחרונות אפשר גם לראות עבודות שלך בגלריות ובמוזיאונים, ספר על הכניסה לעולם האמנות                                                                                      סמי: "לפני כ-3 שנים, התחלתי תהליך מאוד מחושב של מעבר מעיצוב לאומנות (craft) לאמנות (art). את עבודת האמנות הראשונה הצגתי ב-2006 במרכז ביכורי העיתים בת"א, בתערוכה "ניסוי כלים", כשמה כן היא, זה היה עבורי ניסוי, הניסוי היה לבחון את התגובות של אנשים, את התנועה, את הנושא. הכירו אותי כסמי די מעצב כלים. בהתחלה כשאמרו "קרמיקאי", נלחמתי בזה, אני בא מהעיצוב, אני לא מגביל את עצמי בחומר, קרמיקה היה החומר שהיה זמין עבורי אז ואיתו יכולתי להתפתח".
 
- האם זה חלק מהתפתחות התחום של design art בעולם?
סמי: "היתה חשיבה ברורה ואסטרטגית לעבור מעיצוב תעשייתי לאמנות, זה לא דזיין-ארט, לא אוהב את המונחים האלה, הם מסרסים את האמנות, זה מוזיל. אין צורך לייפות, יש דברים שהם קלאסיים, זו פשוט אמנות. שנים לא יכולתי להגדיר את עצמי כמעצב, עדיין קשה לי להגדיר את עצמי כאמן, למרות שיש מי שמגדירים אותי. יש דברים בדרך שצריך לעבור כדי להנות מההגדרה, לעבוד כשוליה אצל אמן או אומן, כמו שהיה בעבר במסגרת הגילדות. פה אנחנו יוצאים מהלימודים ואנחנו כבר "מעצבים", "אמנים"".
 
ברק: "סמי יודע לאן הוא רוצה להגיע, לאן הוא רוצה להביא את הדברים. גם פיזית את העבודה, את המוצר, וגם לאן הוא שואף להביא את הקריירה, לפעמים קשה לעבוד ככה, צריך לסמוך על החזון שלו, וצריך גם מיומנות להשמיע דעה".
לצמיחה האמנתית של סמי די קדמה תקופה בה חווה כמעט פשיטת רגל, "התחלתי שוב מאפס. לא ראיתי אור בקצה המנהרה, יצאתי מאור לחושך, כל הקלישאות נכונות" אומר סמי, " שנתיים לא הצגתי בשום מקום, בתקופה הזו החנות שלי היתה חלל תצוגה לעבודות חדשות. השתתפתי אז בביאנלה השלישית לעיצוב קרמי, שאצר מארק צוצולה, היה חשוב להראות שאני עדיין קיים, הצגתי משהו שעשיתי על הדרך סט קערות "קנדילומה", לא יכולתי אז לתת משהו חשוב, זו היתה עבודה איומה שממנה התפתחה השפה החזותית של "ג'נסיס", ממש לידה".

ב-2008 הציג סמי די את "ג'נסיס", תערוכת יחיד בגלריה לעיצוב "פריסקופ" בתל אביב, בה המשיך, כהגדרתו, להלך על הגבול הדק שבין אמנות לאומנות, בתערוכה הוצגו כלים פיסוליים, מצופים, כפי שסמי אוהב, בזהב 14 קאראט, המוטיבים הפאליים שבקעו מתוך הכלים הפכו את שימושיותם למוטלת בספק, על פני הכלים נחרטו בכתב צפוף סיפורים מספר בראשית.
"הג'נסיס מתעסק בזהות, לא רק מינית, בכלל כבנאדם. לקחת את הסיפור הכי הגמוני בעולם, ולבחון אותו בדרך שונה, לבחון את המקום שלו בתוך שרשרת הדורות". מסביר סמי בזמן שקולו של מואזין מקומי מתגלגל ברקע. "אחרי ג'נסיס היה רצף פסיכי של תערוכות, ביולי הצגנו בארה"ב ב- Vered Gallery – באיסט המפטון ניו יורק, בנובמבר השתתפנו בתערוכת  SOFA – בשיקגו, אח"כ הצגנו תערוכת יחיד HETOME בגלריה עדן, מניו יורק, השתתפנו ב- Craft Showבמוזיאון פילדלפיה לאמנות ובביאנלה לעיצוב קרמי במוזיאון ארץ ישראל, אספנים קנו עבודות, היה חשוב לדעת שאספנים יקנו במחיר שלנו, רוב הקונים מארה"ב, אוסטרליה, אנגליה." בביאנלה החמישית לעיצוב קרמי, שהתקיימה בשנה שעברה ונאצרה על ידי חגי שגב הציג סמי די היקף עבודה שכלל עבודות מסדרת ג'נסיס, מהקולקציה הגורגוניאנית (על שם מדוזה גורגונה בעלת שיער הנחשים) ומסדרת- HETOME.
  
-מספרים שעבודות שלך מפארות את בתיהם של אנשי קולנוע מפורסמים ומעצבי על בעולם…
 
סמי: "אני לא ניים דרופר, השמות של הקונים נכתבו בכל מיני מקומות בלי שהוצאתי, אני לא יודע איך הם הגיעו, אבל לא הכחשתי. מה שכן חשוב לרפוטיישן- קומקום מהסדרה הגורגוניאנית נרכש לאוסף הקומקומים הגדול והחשוב בארצות הברית -The Kamm Teapot Foundation הם מקימים עכשו מוזיאון בספרטא צפון קרוליינה. זה הביא להזמנות של רפליקות".
 עבודה מתוך הסדרה "HETOME" נמצאת באוסף שטראוס, פריטים מהסדרה נמצאים בסלון ביתם של סמי וברק, בסדרה כולה נותן סמי פרשנות מילולית וויזואלית לשורות מתוך שירו של לורד ביירון, המשורר האנגלי, בן התקופה הרומנטית, מעניין לגלות עבודה מוקדמת של סמי, בטכניקה מעורבת, שכוללת טקסט דומה, תלויה על הקיר בחדר שהוסב לסלון קיץ.
"זו עבודה שהצגתי בראיון הקבלה ללימודים במכון הטכנולוגי בחולון" מספר סמי, "לפני כן למדתי שנתיים באוניברסיטה אמריקאית ברומא, לא סיימתי תואר, למדתי שם ארכיטקטורה רנסאנסית, אמנות רנסאנסית, תולדות האמנות. זו חויה מדהימה ללמוד בתוך עיר שהיא מוזיאון לאמנות. במסגרת הלימודים הגענו לונציה וקראנו טקסטים של אמנים ויוצרים שכתבו על האמנות. קראנו פואמה של לורד ביירון, בשם "המסע של האביר הרולד", בו הוא כתב על העיר: "… "She to mewas like a fairy התעסקתי אז בזהות מינית, שיחקתי עם משחקי המילים, fairy הוא כינוי לגיי וחיפשתי האם לורד ביירון היה הומו. מצאתי מאמר של חוקרת שטענה שהיו לו התנסויות מיניות עם גברים, היו להם חיים סוערים בתקופה הרומנטית, ביירון שחי במקביל לאוסקר ויילד, ניהל יחסים מאוד גלויים ומדוברים עם אחותו, שהתקבלו בחברה, בעוד אוסקר ויילד הוקע על נטייתו המינית… היום זה מעסיק אותי ברמה של שימוש בטקסטים, לא במיניות אלא ברמה של הטקסט הנאמר והטקסט הנקלט. כשקראתי את הטקסט הוצאתי ממנו דברים שרציתי לראות ולהאמין".
ברק: "העבודות של סמי בנויות בשכבות של טקסט, משני חלקים שונים, חלק מהטקסט מודגש בזהב, והן יוצרות טקסט שלישי. העבודה היא ההדהודים של השכבות".
סמי: "את רואה למה הוא כאן? הוא מתרגם אותי, אנחנו מדסקסים ביננו הרבה על העבודות".

אל הבית נכנסו כבר לפני כשנתיים, אבל רק בתקופה האחרונה מצאו זמן לסדר ולעצב אותו.
סמי: "בדיוק כשנכנסנו לדירה קיבלנו הזמנה של 1800 קערות. חודשיים של עבודה פסיכית מ 6 בבוקר עד 12 בלילה, פרקנו את הארגזים, ואז תערוכה רדפה תערוכה, רצנו לקנות ספה שיהיה על מה לשבת, באחת הרשתות הפופולאריות, זה לא המקום שהייתי הולך לקנות, אבל זה היה הכי נוח ומהיר ונעים לקניה, זה קרוב למה שהיינו רוצים אבל זה לא זה, יש לנו כורסא גדולה בת 90 שנמצאת בשיפוץ, יש תמונות שלי כילד עליה, החלום שלי שהילדים שלי יהיו עליה. יש זוג כסאות שעומד להיות משופץ, כבר קניתי בדים לריפוד, גדלתי עליהם, איתם, הם מהילדות בארץ ובצרפת. אני אוהב שהכורסאות ישנות, מוכתמות, קרועות, לכל קרע וכתם יש סוג מסויים שלזיכרון, כל דבר ליווה את החיים שלי. גם הספה החדשה מקבלת משמעות של המקום שבו היינו אז, כולל השריטות של החתולים, שכנראה יופיעו גם על הבדים המיוחדים שקניתי לשפץ את הרהיטים".
 לא מזמן לקח סמי חופשה של שבועיים וצבע את הבית, "12 שנים לא לקחתי חופש, כל הנסיעות לחו"ל ממקודות עבודה, לוקחים יומיים לפני להסתגל לג'ט לג, ויומיים אחרי לשוטט ולהגיד שנשמנו".אומר סמי, "זה לא היה ממש חופש, יותר חופש לנשמה, לארגן את הבית, זה התחיל בסורגים שהיו חלודים וצבעתי אותם בלבן, ואז את הקירות בתכלת, ואז כבר לא יכולתי לעצור," ברק מוביל לנקודה מסויימת סמוך לדלת הסלון: "מכאן אפשר לראות 7 צבעי קירות שונים, אני מבסוט מהשינויים אבל לא עומד בקצב להסתגל, סמי קנה בד לרפד את כיסאות המטבח, זאת התחלת שיפוץ הרהיטים, זה יהיה כמו הסורגים הלבנים…"
הם מחכים למקרר האדום שהזמינו, כבר עכשו, המטבח הוא הלב של הבית, הם מארחים חברים לארוחות לפחות פעם או פעמיים בשבוע, ואלו הזדמנויות לנסות ולבדוק מתכונים חדשים וכלים חדשים. סמי מבשל "עם האורחים, אני לא אוהב לבשל לבד", יוחאי שוטף כלים, במרכז המטבח עומד שלחן צ'יפנדייל שסמי קנה, קומקום מתוך סט בעיצוב דני מקורי משנות ה-60 שירש מדודה כרמלה, ארון הכלים והמדף עמוסים בכלים של סמי.
ברק: " מה שאני אוהב בעניין הכלים, הם כולם עם נשמה יתרה, כל הכלים כאן הם טסטים מהסטודיו, כל אחד מהם יחיד מסוגו בעולם, או כלים לא מושלמים. כלים מגיעים הביתה לבחון שימוש. בטסטים בודקים גם את הטכניקה, סוגים של צביעות וגלוזורות, וגם אם אנשים אוהבים אותם, אם הם שימושיים",
סמי: "עכשו הבאנו מהסטודיו סדרה חדשה שבה ניסיתי בפעם הראשונה לעבוד בחומר שחור, עם קפל לאחיזה בצלחת".

מה התכניות לעתיד?
 סמי: " אני מחפש המון זמן את הסטודיו הנכון, הגודל הנכון, כולל כח האדם הנכון, לא מאסה של עובדים, חושבים על פתיחה של חנויות נוספות, בודקים לרוחב ולעומק. מאוד שקול, לא מאמין בלחץ קדימה ומהר, רעיון שעולה היום יכול לקרות בעוד חמש שנים, כשהוא הכי בשל. ולא יזעזע את הקוים, הייתי שם ולא רוצה לחזור למקום שלא הספקתי להדביק את הקצב".