פרופסור עדה יונת קיבלה ב- 2009 פרס נובל לכימיה, האם זהו הישג אישי או הישג לאומי? האם האמביציה המדעית שלה היא פרטית? או שהיא מודל לקידום נשים? כך או כך, ועדת החינוך של הכנסת קיימה לכבודה ישיבת מחווה חגיגית ומיוחדת ובחרה להעניק לה במתנה חנוכייה מסדרת "כלים שלובים" שעיצבנו.

העבודה בסטודיו מזמנת מעת לעת אירועים מרגשים, אך אין ספק שהפנייה מהכנסת היתה מרגשת במיוחד, ראשית, בגלל ההכרה הממלכתית בעבודת העיצוב שלנו, שנית, כבוד גדול להעניק את העבודה לפרופסור עדה יונת שהישגיה ואישיותה הפכו למודל.

יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, זבולון אורלב ראה את החנוכיה שלנו כשביקר בתערוכה "יודאיקה טוויסט" בבית התפוצות הצגנו שם סדרת יודאיקה עכשווית שעיצבנו בהשראת האסתטיקה של כלי מעבדה. את הסדרה הזו עיצבנו בתהליך מאוד אינטואיטיבי, החיבור בין ההשראה לתוצאה היה מאוד פשוט וישיר. כשזבולון אורלב ראה את החנוכיה עלה בדעתו הקישור בין האמנות למדע, הבחירה של אורלב בעבודה באה בדיוק מהמקום הזה אליו שואף מעצב, או אמן: מהבטן, מהרגש, החיבור שעשה אורלב היה עבורנו הישג אמנותי.
בישיבה החגיגית ציין אורלב שהכנסת בדרך כלל לא נוהגת להעניק מתנות לזוכים בפרס נובל, אבל מקרה החנוכיה הוא מיוחד, והוחלט להזמין אותה כמתנה לעדה יונת.

יום שני, ה- 1.2.10, היה יום ההולדת ה-61 לכנסת, נסענו לירושלים, ליום מעניין וגדוש בהרבה גאוה לאומית והתרגשות שלרוב נפקדים משגרת היום יום. קשה לעמוד בפני הצניעות המונומטאלית המודרניסטית של בניין הכנסת. כל הציניות והביקורתיות המופנים אל הפוליטיקה נשכחים כשצועדים בין ערוגות הפרחים, במעלה הגבעה אשר בראשה ממוקם האייקון האדריכלי.

זו שמורת טבע זו של חגיגיות, סדר וניקיון, בעיר שנראית כמו אתר בניה נצחי. אחד המקומות היחידים בעיר שנראים חסינים בפני סלילה, חפירה, בניה לגובה ושאר פרוייקטים.
היה זה יום עמוס באירועים ובישיבות בכנסת, בעיתונים כתבו על בני הנוער שנאמו במליאה והשתתפו בועדות. בישיבה המיוחדת שקיימה ועדת החינוך לכבוד פרופ' עדה יונת השמיעו הדוברים אוסף עניינים שהיה עבורינו מרתק וחדש, החל מהסברים קלים לעניינים מדעיים מסובכים, מתובלים לעיתים בדברי תורה מפרשת השבוע, ועד לאמירות פוליטיות נוקבות על המצב המדרדר והולך של החינוך וההשכלה הגבוהה בישראל, ועל מעמדן של נשים שבתחומים מסוימים נמצא כל כך נמוך, שאין לו אפילו לאן להידרדר.

בעיצומה של הישיבה נערך מעמד קצר בו הוענקה החנוכיה לפרופ' עדה יונת, כאשר זבולון אורלב מתאר את הרעיון של העבודה והקישור שלה למעמד.
שמחנו שעבודת עיצוב שלנו הוענקה לאשה הישראלית הראשונה שזכתה בפרס נובל.
על סדר היום בישיבה היו האישי והפוליטי, הפרטי והחברתי. אף על פי שהדרך הארוכה אל הנובל היא אישית לחלוטין, ביום שאחרי גם האדם הצנוע והפרטי ביותר לא יכול לחמוק מלהפוך לסמל ציבורי ופוליטי.
אהבתי את הדימוי של אהרון צ'חנובר, חתן פרס נובל לכימיה מ- 2004 ,שדימה את דרכה של יונת לריצת מרתון, ופירגן לחברתו על עמידתה בדרך הארוכה בעולם, שנמשכת, לדעתו החל מגן הילדים, ביה"ס, התארים האקדמיים, ועד לפרס הנובל. בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים נפרצת באחת ביום בו הגיע ראשון לקו הסיום.
פרופ' מינה טייכר, המדענית הראשית לשעבר, כיום יו"ר המועצה הלאומית לקידום נשים במדע וטכנולוגיה, נזכרה בהתרגשות שחשה עם פרס הנובל הראשון שניתן לישראלי, כמה שנים אחר כך בהתרגשות המיוחדת, שחשה, כמתמטיקאית, כשהמתמטיקאי הישראלי הראשון זכה בפרס נובל (בכלכלה!). וכעת חשה שמחה שדבר לא ישווה לה, עם הפרס שקיבלה יונת. ישנה בריחת מוחות פנימית של נשים, היא אומרת. ישנה בחירה עצמאית של נערות שלא ללמוד מדעים. במצב כזה ההישג של עדה יונת, עם כל הרעש התקשורתי סביבו, הוא מודל לנערות.
בישיבה חזרו והזכירו כיצד שנים רבות נחשב מחקרה של עדה יונת אזוטרי, כסוג של אנדרדוג היא התעקשה להמשיך במחקר אף על פי שרבים לא האמינו בו. הסיפורים הללו מגבירים את תחושת החיבה וההזדהות עימה.
פרופ' מיכאל סלע, נשיא מכון ויצמן לשעבר, פנה ליונת בחברות וקירבה, בנימה אבהית, שהסגירה היכרות רבת שנים, אמר שעל מנת להצליח צריך התמדה, אופטימיות, קצת מזל, אבל אין ספק שהמוח צריך להיות מוכן לזה. הוא טען שאין לבכות על אנטישמיות ואפליה, כי שבעה פרסי נובל למדינה של שבעה מיליון זה הרבה יותר, באופן יחסי, ממה שיש לצרפת, או לארה"ב. סלע סיפר על מלגות שיזם במכון, למדעניות מוצלחות שזכו להכרה בעולם, ועל כך שחמשת הפרופסוריות הראשונות במכון הן תלמידות שלו, "אני הייתי מוכר כפמיניסט, אבל אנחנו במכון יכולים לעשות רק בקטן" הוא סיכם, ופנה לפאנל החכ"ים והפוליטיקאים שמעבר לשלחן העגול: "ברגע שתתגברו על הרצון לגמור דברים בקדנציה אחת, יהיה יותר טוב!"
דוברים שונים מחו על השחיקה בתקציבי החינוך והמחקר, פרופסור פרץ לביא, נשיא הטכניון, תרם סטטיסטיקה משלו, ואמר ששבעה-שמונה פרסי נובל על תקציב מחקר של 63 מיליון דולר לשנה, זה הנתון המדהים. הוא קורא לממשלת ישראל לעשות מחוות הוקרה חד צדדית לעולם המדע, ולעגל סכום זה ל 100 מליון דולר. כצעד של הכרת תודה מהממשלה לעולם המדע.

רגע לפני נעילת הישיבה, חשה ציפי חוטובלי, יו"ר ועדת מעמד האישה, שלא ניתנה תשובה מספקת לתעלומת העדרן של נשים מעולם המדע, ושאלה את עדה יונת מהם המחסומים שעומדים לפני נשים?
עדה יונת השיבה בפשטות, ללא יומרה לגלות במקרה זה נוסחה או פיתרון: "לא עשיתי מחקר, אני יכולה לענות רק על פי מה שעובר אלי. אני כן רואה בנות צעירות, הן שואלות האם בכלל אפשר להיכנס לזה? זה בא מחינוך, מדרך מחשבה כללית, שבנות לא צריכות ללכת למדע, אני מנסה לשנות קצת את הלך הרוח, את מצב הרוח, הנה, אני מקבלת מכתבים מילדות מכתה ג', ילדה בכתה ב' כתבה עלי עבודה..." עוד ציינה בשמחה שכעת המונח ריבוזום הפך להיות כל כך מוכר....
בלתי אפשרי להתעלם מההישג של יונת כאשה, ח"כ ציפי חוטובלי, ציינה כי מתוך יותר מ-800 זוכי פרס נובל, רק 41 הן נשים. אף על פי שיותר ממחצית מהדוקטורנטים הם נשים.
אם זה לא היה ברור עד עכשו, לא צריך להיות גאון בחשבון כדי להבחין בכך שזהו נתון מאלף, המספר הזה מטיח בפנים את פער ההישגים בין המינים. השלב בו נעלמות הנשים מהסטטיסטיקה הוא תעלומה, משולש ברמודה שבו אובדים עקבותיהן של מאות אלפי נשות מקצוע בעולם בשנה. זו בריחת המוחות של הנשים.
זה קורה במקצועות רבים, גם בעיצוב. החוגים לעיצוב נהנים מנוכחותן של 50-90% סטודנטיות, אך כמה מהן מקימות או מנהלות אחר כך סטודיו? לעיצוב גרפי? ולעיצוב מוצר?
הסטודיו שלנו קיים משנת 1997, כמו אצל כולם- גם לנו היו לאורך השנים הללו הרבה הצלחות לצד התמודדויות עם קשיים. הרבה שנים לא הבנו מה לזה ולענייני מגדר, פשוט עבדנו.

בתקופה האחרונה הסתבר שיש כאן עניין, פתאום כתבת של דה-מרקר מתקשרת לראיין לקראת כנס נשים, סטודנטית לתואר שני מגיעה לחקור איך עובד סטודיו של נשים, קהילת המעצבים הישראלית מקיימת ערב בנושא מעצבות, ויזמת שפיתחה מוצר לנשים מחפשת סטודיו נשי ומוצאת בקושי אחד- אותנו. בשנים האחרונות אני מלמדת קורס תולדות העיצוב בחוג לעיצוב בסמינר הקיבוצים, יום אחד סטודנטית אחת שאלה : "איך זה שבכתה אנחנו 30 בנות מתוך 35 סטודנטים, ובשיעור אנחנו לומדים רק על מעצבים גברים??"
ואכן, תערוכה גדולה על הבאוהאוס שהוצגה ב-2009 ב-MoMA בניו יורק, לכבוד יום השנה ה-90 להקמתו, האירה, בין השאר, מחדש את מקומן ופועלן של נשים בבאוהאוס.
עבר זמן קצר מאז שהבנו שיש כאן עניין ועד שהתבקשתי לפתח קורס בחירה חדש בחוג לעיצוב, הדברים התחברו, וכך נולד הרעיון לקורס "סטודיו משלָךְ" שמתקיים כבר שנה שלישית.
הקורס עוסק בנשים בעיצוב, מהמאה ה-19 ועד היום, בנסיבות החברתיות, התרבותיות וההיסטוריות שתחילה מנעו, ואחר כך אפשרו, הזדמנות שווה לנשים לפעול בשדה העיצוב.

האם בסוף הקורס הזה יהיו יותר תשובות?
האם ההזדמנות השווה ניתנת לנשים באופן מעשי או תיאורטי?
האם נשים מוכנות בכלל לקבל ולממש את ההזדמנות הזו?